היי  לכל  משפחת  125. זאב מאירי
נולדתי – 24.01.1950
 
התגייסתי ב 1.2.1968 ויצאתי לגמלאות ב 1.09.1991
מצב משפחתי – נשוי + 5 ילדים (בינתיים), 5 נכדים (בינתיים)
 
 
שירתתי בחיל האוויר עד שפרשתי לגמלאות,  אבל רוב שנות השירות שלי – לא היו בתחום  התחזוקה והמסוקים. לפיכך, אתאר בהמשך (ולא בקצרה) – את השירות שלי שלא במסגרת המוסך או הטייסת 
גדלתי בשכונה קטנה ושקטה של הרצליה (שכונת "נוף-ים"), אימי  נפטרה עוד לפני שסיימתי את בית הספר היסודי, ובעקבות הקשיים שנוצרו עקב כך בבית, נשלחתי ללמוד בפנימייה ב"כפר הירוק
 
אמנם, הנסיבות שהובילו להחלטה שאלמד שם – לא  היו טובות, אבל בדיעבד, אני יכול לציין, שלא היה יכול להיות מקום יותר טוב מהכפר הירוק, - כדי להעביר בהן את שנות הנעורים
 
בתחום הלימודים, אף פעם לא יכולתי להיות גאה בהישגים שלי, אבל בבית הספר הזה – הלימודים לא היו לב העניין, - וההערכה לתלמיד התמקדה יותר בתחום החברתי ובתחום העבודה החקלאית (יתכן שלמדתי שם, פחות על המלחמות של נפוליאון ועל ערי הבירה בעולם – אבל רכשתי ערכים מאד חשובים, שהולכים איתי בכל הדרך הארוכה עד עצם היום הזה)
 
אבל, ערכים, כמו ערכים – לא ניתן לכמת (מהמילה כמות) אותם ולתת לה ציון כמו שמקבלים בתנ"ך או בהיסטוריה – ולמראית העין, - נראה היה (לפחות למשפחה), שאני מבזבז את זמני שם לריק
 
וכך, בתום השנה השנייה, הבהיר לי אבי באופן הכי ברור שאפשר, - שקייטנה עושים לכל היותר שבועיים בשנה – ולא שנתיים רצופות, הוא משקיע בי ואינו רואה ברכה בעמלו, ואשר על כן, - את השנה השלישית ואילך – כבר אעשה במסגרת אחרת, והוציא אותי מהכפר
 
כל ניסיונותיי להתקבל למוסד חינוכי אחר, נתקלו בהרמת גבה של "גם אתה בא מבית ספר, שהלימודים בו הם בגדר המלצה בלבד וגם אתה מגיע עם תעודה שאפילו אם נעלה בריבוע את הממוצע שלה, היא עדיין מתחת לרף הקבלה – אז מה אתה מצפה מאיתנו
 
המוסדות היותר נחמדים אלי, הציעו לי להתקבל על תנאי – אבל, גם זה, לא לכיתה י"א – אלא לחזור על כתה י' – והגם שהם היו נחמדים – העדפתי לדחות את הצעתם "הנדיבה" - וכך הגעתי להיות שוחר בטכני של חיל האוויר, ששם רף הקבלה (אם בכלל היה מושג שכזה) – היה נמוך יותר מים המלח
ואגב, הקשר שלי עם חבריי מהכפר הירוק (שאותו עזבתי בשנת 1965), - נשמר עד היום וככל הנראה  יישמר כל עוד לא אחליט (או שיחליטו בשבילי) – שמיציתי את הקדנציה שלי עלי אדמות
 
 
מלחמת ששת הימים תפסה אותי בשלבי הסיום של ה"לימודים" בטכני, ובאמת, זמן קצר יחסית אחרי המלחמה התגייסתי לשדה דב . עם גיוסי (ביחד עם עוד 13 חבר'ה מהקורס בטכני,) הוצבתי בשדה דב, אלכס הרפז שעשה לנו ראיונות קצרים והחליט מי יישאר במוסך ומי יעבור לטייסת. אני הגעתי למוסך
את שלוש שנות שירות החובה העברתי במוסך, ובסיומן חתמתי לשלוש שנים נוספות, חלקן במוסך וחלקן בטייסת, (שלקראת סיומה של תקופת שירות הקבע, תפסה אותי גם מלחמת יום הכיפורים – כך ששירתתי בין שתי המלחמות, ואפילו עוכב השחרור שלי עקב המלחמה בכ -שלושה חודשים
 
לאחר השחרור, גם נישאתי וגם ניסיתי שוב את מזלי בלימודים (למדתי הנדסאי מכונות), הפעם כאדם יותר בוגר ורציני – אבל גם ניסיון זה, הגם ששרדתי את שתי שנות הלימודים, לא היה יותר מידי מוצלח (ובדיעבד, התברר לי כי אני לוקה ב"קשב וריכוז" – שבאותה העת עדיין לא "המציאו" את ההגדרה הזאת)
 
וכמו שמצאתי את עצמי בתום הלימודים הקודמים – שוחר בטכני, כך מצאתי את עצמי בתום הלימודים הללו, חוזר לחיק חיל האוויר, לחיבוק חזק של אלכס, שעל זה כבר כתבתי לאתר, לפני זמן קצר (באגף ה"סיפורים" תחת הכותרת "לא מאוחר להתנצל") ולא אחזור על זה גם כאן
 
חזרתי לחיל האוויר בשנת 1976, לתפקיד מטה במדור תשת"ח (תשתיות תחזוקה), שלא ארחיב בסיפורים על המדור (אולי זה רעיון לכתבה נוספת בהמשך), רק אומר עליו שני דברים
 
    המדור עסק בתחום הבינוי ליחידות התחזוקה, תחום שהיה זר לי לחלוטין, ולא היה לו כל קשר לשירות הקודם שלי כאיש תחזוקה – אבל, הרקע שלי, כאיש תחזוקה בעבר בהחלט תרם ליכולות שלי ולהצלחתי בתפקיד
 
המדור כלל ארבעה אנשים (ועבדנו באותו החדר), וחוץ מהפקיד הג'ינג'י שלנו (שגם הוא סיפור מרתק בפני עצמו, אבל זה לא קשור ל – 125),  היינו שלושה חברה משדה דב (אלכס ראש המדור, אריה קרמר שנשלח לקורס קצינים מטייסת 100 ואנוכי – רס"ל מאירי – קציני המדור), - ונוצרה במדור אווירה מדהימה
הרגשתי שוב, שחזרתי לתקופה שהזכירה לי את ה -"קייטנה של הכפר הירוק". כל נסיעה לבסיסים כדי לבחון את דרישות הבינוי (והיו נסיעות רבות שכאלה), הייתה כמו פיקניק. כל הדרך שרנו, סיפרנו בדיחות, ואספנו טרמפיסטים, שחשבו אותנו אולי למשוגעים, שלבשו מדים וגנבו איזו רנו 4 צבאית – כי לא היו מצפים מקצינים אחראיים ורציניים כמונו להתנהג כך
 
בכל אופן, כפי שכתבתי, התחום היה זר לי לחלוטין, אבל מהר מאד השתלבתי בו, אהבתי אותו ושלא יכעסו עלי אלה שנשארו בטייסת – אבל הרגשתי בו "יותר בבית", מאשר הרגשתי בעת שרותי כאיש תחזוקה בטייסת או במוסך. כשנה לאחר הגיוס המחודש, אלכס עזב את המדור והלך לרכוש קצת חוכמה באוניברסיטת בר אילן,  במקומו הגיע   רס"ן אילן רונן ז"ל  (מ-במצ"א 108), - אבל אלכס לא עזב לפני שהוא שלח בעבורי המלצה לקורס קצינים, ואכן  כשנתיים לאחר הגיוס, נשלחתי לקורס קצינים בבה"ד 3. דאגתי שאחזור בתום הקורס בחזרה למדור תשת"ח, כדי שאתחיל את הקריירה שלי כקצין, במקום בו אני מרגש הכי טוב ושם אני שולט היטב בתחום העיסוק
 
אחד הפרוייקטים היוקרתיים שלי היה הקמת בסיס מסוקים ב בח"א 30 (פלמחים), פרוייקט בו עסקתי עוד בטרם הלכתי לקורס הקצינים. יוזם הרעיון להקמת בסיס מסוקים (למיטב ידיעתי), היה מפקד במצ"א 108 – אז סא"ל עוזי גרנות. הוא הוציא ספר עב קרס בו הוא כתב את ה"אני מאמין" שלו, למה לדעתו צריך לרכז את המסוקים במקום מרכזי אחד, והציע כמקום המועדף, לעניות דעתו, את בח"א 30
לא הבנו, מה למפקד בסיס במצ"א 108 (ראשי תיבות של "בית מלאכה לציוד אלקטרוני") ולמסוקים , אבל אני קיבלתי משימה להסתובב בכל בסיסי הטיסה לפגוש את כל המטת"אים, לעשות סקר ולשאול אותם, אם הם היו רוצים לראות בבסיס שלהם – בסיס של מסוקים, ואם כן, למה הם רוצים, ומה הם יכולים לתרום לטובת הנושא (שטחים בבסיס, תשתיות פנויות וכו'...)
כמובן שאף מטת"א לא אמר "אני לא רוצה", - אבל הנדוניה שהציעו הייתה דלה ומצאנו אכן, שאם וכאשר הרעיון הזה יקרום עור וגידים – המקום הכי ראוי לו הוא בסיס פלמחים, שהיה בסיס גדול והוא היה כ"עיר רפאים", לאחר שכנף 2 הועתקה ממנו ונותרו בו הרבה מאד תשתיות איכותיות ונטושות
 
תוצאות העבודה הוצגה לרלצ"ד (תא"ל מיכה כהן ז"ל), בדיון שהוא קיים ובדיון הזה השתתף גם עוזי גרנות – אבל כבר לא כמפקד במצ"א בדרגת סא"ל, - אלא כאל"מ – מפקד בח"א 30. הבנתי שעוזי גרנות, הכין לעצמו את התפקיד מפקד הבסיס, שאז היה בסיס גדול פיזית עם מעט מאד תכולה, ולכן הוא דחף את הנושא (וככל הנראה הוא גם "שתל" את אילן, ראש המדור שהחליף את אלכס, - כדי שיהיה לו איש משלו בין מקבלי ההחלטות
חזרתי מקןרס הקצינים, סגן ציר בן יומו, התחלתי לעבוד על פרוייקט אחר ואפילו הרבה יותר "יוקרתי" -קליטת מטוסי ה"נץ" או ה F- 16 ברמת דוד (שגם זה יכול להיות סיפור בפני עצמו). קצין המדור הנוסף (אריה קרמר) עזב ללימודים, וכחצי שנה לאחר שחזרתי מהקורס, נכנס אילן, ראש המדור לבית החולים, משם יצא לאחר כשלושה – ארבעה חודשים בארון, לבית הקברות
 
נשארתי לבד במדור, למשך כשנה, אך מפקד בסיס רמת דוד (אל"מ רמי הרפז), כאשר בדיוני הסטטוס השבועיים במשרדו לקליטת טייסות ה F-16 – שמע על כך.
 
כדי לא לפגוע בקצב הפרוייקט לקליטת המטוסים, שלח לי סיוע, את מפקד גף המטוסים שלו (רס"ן אורי סער), בחצי משרה (כך שלכאורה, כקצין בדרגת סגן, שזה עתה סיים את קורס הקצינים, קיבלתי "תחת פיקודי" למשך 3 ימים בשבוע – פקוד בדרגת רס"ן), אבל הייתה בינינו אווירה חברית, מקצועית ועניינית, וגם קיבלתי חדר ברמת דוד, שאוכל לנוח בו או אפילו להישאר כדי ללון  בו בלילה
 
במסגרת קליטת ה F-16 מצאתי את עצמי מגיע למשרדו של רלצ"ד (תא"ל מיכה כהן ז"ל), אחת לשבוע – שבועיים, כדי לעדכן אותו בסטטוס התקדמות הפרוייקט, ולעיתים הוא גם צירף לפגישות הללו חפ"ש (חייל פשוט) נוסף בדמותו של רמ"ח מטוסים (אל"מ איציק גבע).
 
במקביל, עבדתי על עוד כמה פרוייקטים נוספים, כשהבולטים שבהם הם עדיין בסיס המסוקים, פינוי הבסיסים בסיני עקב הסכמי קמפ דיויד והקמת הבסיסים החלופיים החדשים (כאשר לצורך פרוייקט הפינוי וההקמה הוקמה מינהלת, וחלקי בפעילות שם היה רגוע יותר) וביצוע תכנית אב, ל - יא"א 22
 
לקראת תום שנת הקצונה השנייה, כאשר עמדתי כבר לקבל את דרגת הסרן, אותה העניק לי רלצ"ד, הבנתי, שכדי לדאוג להמשך הקידום שלי, יהיה עלי לעשות איזה תפקיד שדה, - ורצוי לעשות אותו מוקדם ככל שניתן, - בדקתי את האפשרויות (שכאמור, כבר לא התלהבתי לחזור לתחום תחזוקת המטוסים – במיוחד לא לאחר נתק של כ – 7 שנים מהתחום), - ומצאתי, שמתאים לי להיות קצין מוסך מסוקי האנפה שהיו אמורים להגיע מבח"א 8 לבח"א 30
 
הכרתי את המטת"א שם (פולק) שבמסגרת פעילותי להקמת בסיס המסוקים, - היו לי ממשקים רבים איתו, נפגשתי איתו והצעתי את עצמי, לתפקיד קצין המוסך (שעדיין לא נבנה שם), הכוונה שלי (שלא הסתרתי אותה מפולק) הייתה, שבשנתיים-שלוש הבאות, תידרש עבודה רבה, בתחום תשתיות הבינוי, - ואני אוכל לשחרר אותו מכל הפעילות הזאת, בעיקר כל נושאי האדמיניסטרציה מול המטה (כדי לטפל בכל הנדרש לעבודות ההקמה ושמירת האינטרסים של הבסיס לצורך השלמת הקליטה), וכל זאת, כאשר אני נושא בתואר של "קצין המוסך" – בעוד שבפועל, את ניהול המוסך, יבצע מישהו אחר, קצין או רס"ר
 
נראה היה לי שהוא נדלק על הרעיון, הוא רצה מאד להיות מטת"א נטו, ושמח לאפשרות שהוא יוכל להוריד את נטל הבינוי מהגב שלו. עם התשובה החיובית והמתלהבת של פולק, ניגשתי לראש הענף שלי (סא"ל שמואל בר הידוע יותר בשם "מוקי"), עם טיוטת מכתב לחתימתו, המופנה לרלצ"ד, ובו הוא מציע אותי לתפקיד זה, תוך ציון העובדה שזה על דעת המטת"א
 
הייתי אמור לקבל את הדרגה ביום א' כלשהו, - ודאגתי לכך, שמכתבו של ראש הענף, יהיה בראש ערימת המסמכים, בתיקו של רלצ"ד, אותו הוא לוקח הביתה לשבת, ואכן ביום ראשון, עם קבלת הדרגה והרמת כוסית במשרדו של רלצ"ד, - כאשר הזכיר לו ראש הענף אודות המכתב, השיק רלצ"ד פעם נוספת את כוסית היין ואמר "לחיי קצין מוסך מסוקי האנפה בבח"א 30" (שזו אמירה, שהיא יותר חזקה משבועה או מ – נדר)
 
מיד בתום ה"טקס" ראש הענף, שלח מכתב בנושא, למחלקת קצינים. ראש הענף הרלוונטי במחלקת קצינים, היה לא אחר מאשר סא"ל אורי סער, (שהיה לכאורה פקוד שלי בעת קליטת מטוסי הנץ), אשר נתן לי את ברכת הדרך למינוי שרלצ"ד אישר זה עתה, וביקש שאפגש עם מטת"א בח"א 8, - שכן המטוסים עדיין שם והאחריות טרם עברה לבח"א 30
 
קבעתי פגישה עם מטת"א בח"א 8 (סא"ל אילן קוטלנד), שבכלל לא רצה לפגוש אותי, אבל בלית ברירה הוא הסכים והוא הבהיר לי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים – שהשיבוץ הזה לא מקובל עליו, הוא בנה את התפקיד הזה למישהו אחר (שהיה עדיין רס"ר המיועד לקורס קצינים). הוא נתן לי להבין, שהוא לא יכול להמרות את פיו של רלצ"ד, - אבל אם אגיע לבח"א 8, בניגוד לדעתו, - במהלך התקופה שלי שם (של כשנה לפחות) הוא יעשה לי חיים מאד קשים, ולא כדאי לי לנסות אותו
 
את המידע הזה הוא העביר גם לאורי סער, שהזמין אותי אליו, והציע לי לא להגיע לבח"א 8 בניגוד לרצונו של המטת"א, ואמר לי שיש לו בשבילי, תפקיד זהה בחצרים (בח"א 6). לא יכולתי להגיד לו שאני בכלל לא רוצה להיות קצין מוסך, וכי למעשה "עבדתי" על רלצ"ד – וכך מצאתי את עצמי מגיע לבח"א 6 לעשות תפקיד שלא ממש רציתי אותו – מול המפקדים שלי, – שעוד הרבה פחות - רצו לראות אותי שם
 
לא אאריך לספר על תקופת השירות שלי בחצרים, - אספר רק שזה היה סיוט, ומהר מאד מצאתי דרך למלט את נפשי משם. ראש מדור תשת"ח באותה העת, - אריה קרמר, שחזר מלימודים ונאנק תחת עומס בלתי סביר של עבודה, - פנה (לבקשתי) לרמ"ח מטוסים דאז (אל"מ אריה בן כוכב), וביקש ש"ישלפו" אותי מחצרים כי הוא מאד זקוק לי בתשת"ח, וכך, לאחר כשנה וחצי בחצרים הגעתי שוב לכור מחצבתי – מקום בו אני מרגיש רצוי ושולט היטב בתחום
 
 
חצרים לא עשתה טוב גם לזוגיות שלי, נלחמתי שם מול המפקדים (והפקודים) שלי ונלחמתי בבית מול הבעיות מבית – וזמן קצר לאחר ש... "פירקתי את השידוך" עם בח"א 6, - פירקתי גם את הנישואים שלי, - כאשר באותה העת, היה לי כבר ילד בן 4 בערך
... ושוב הגיע הזמן למצוא לעצמי תפקיד חדש שמן הסתם גם יקדם אותי. לדאבוני, תקופת השירות שלי בחצרים השאירה מעלי "עננה שחורה", שלא אפשרה לי לנהל מו"מ, מעמדת כוח, לגבי התפקיד החדש, והתפקיד שהוצע לי (ונכפה עלי) הוא להיות קצין הבינוי במערך הנ"מ – תפקיד שאינו מחמיא, ואינו מקדם אותי (התפקיד הוא תפקיד ראש מדור, שזה בדרך כלל בצה"ל בכלל ובחיל האוויר בפרט, זה תפקיד לרב סרן – למעט שני מדורים בחיל האוויר, שאחד מהם הוא זה שנכפה עלי), ובלית ברירה, תוך הפגנת חוסר רצון בולט מצידי
ציפיתי שמפקדים בנ"מ יראו את חוסר המוטיבציה שלי, ואולי יודיעו לשלטונות חיל האוויר – שאינם מעוניינים בי, - אך חוסר הרצון שלי עבד "הפוך על הפוך", ורק שאלו אותי, - "מה הם יכולים לעשות למעני, שארגיש טוב ושארצה את התפקיד".  התחלתי כמובן עם הדרגה – והובטח לי שימליצו עלי לקבל רס"ן כדרגה אישית לי (ולא דרגה לתפקיד שאמלא)
השירות בנ"מ, הגם שלא הייתה בו תהילה רבה, - היה עבורי, שירות נוח, אבל היה מאד מורכב. מחד, זכיתי להערכה מהיכולות שלי ומהתוצאות שהבאתי, ומאידך, - זה גוף שלא ידע לעשות "עבודת מטה", - הכל שם היה ב"שליפות", נדרשתי לא אחת גם אני לעבוד באופן הזה, - אך אני הייתי נאמן לעקרונות העבודה שלי, והרבה מחלוקות היו לי עם הפיקוד הגבוה של הנ"מ כתוצאה מכך. הייתי שם נטע זר, והכעסתי את המערכת, שציפתה ל – "כן המפקד"  והתאכזבה
 
עיקר העבודה שלי כקצין הבינוי של הנ"מ, הייתה מול גורם מסוים במחלקת תוא"ר (תכנון וארגון), ובאחת הפעילויות שלי למען הנ"מ, הכנתי עבודה מאד רצינית לדיון אצל רמ"ח תוא"ר, (הנושא היה להפוך פריסה זמנית באזור קיבוץ מנרה לסוללה קבועה של יחידת טילים), עבדתי על זה כחודש עם נציג מתוא"ר (תוך שאני עושה זאת בעת שהייתי בקורס טכנאים), הכנתי שקפים, עשיתי סימולציה עם קצין האג"מ של הנ"מ (שהיה אמור להיות הגורם הבכיר של הנ"מ בדיון זה), כדי להיות מוכנים היטב לדיון.   אני הייתי אמון על השקפים, שהייתי אמור להחליף אותם לפי קצב התקדמות הדברים שיאמר קצין האג"מ
 
השאלה הראשונה שקצין האג"מ נשאל על ידי רמ"ח תוא"ר – למה אתה חושב שצריך לקבע את הפריסה לבסיס קבע"? – לתדהמתי, ענה לו קצין האג"מ, ש"אין צורך בזה, שאפשר לבצע קצת שיפורים בתשתיות הפריסה ולהמשיך כך הלאה", קצין האג"מ ציין כמה שיפורים מינוריים שהוא מבקש –גם רמ"ח תוא"ר היה מאד מופתע, אך אישר את הבקשות, ובזה ראה את סיום הדיון. אני קפצתי כנשוך נחש, וביקשתי לא לסיים את הדיון, לפני שאומר את דבריי
 
פתחתי בזה, שיש צורך מיידי וחשוב לקבע את הפריסה. רמ"ח תואר (אל"מ יצחק ז'טלני / אמיתיי), אמר לי "אבל המפקד הבכיר שיושב פה – לא חושב כמוך". אמרתי לו שהוא כן חושב כמוני, וביקשתי את הסכמתו להציג את השקפים עליהם עבדתי ביחד עם קצין האג"מ
 
קצין האג"מ ניסה להשתיק אותי (אמנם עשיתי את הדבר הנכון ואת מה שהוא היה צריך לעשות – ולא עשה, אבל ה"פדיחה", שאני שובר לו את המילה ואת המנהיגות – לא אפשרה לו לעבור לסדר היום). רמ"ח תוא"ר, קיבל את ההסברים שלי ואישר לקבע את הפריסה
 
בתום הדיון, ביקשתי להישאר ולשוחח עם רמ"ח תוא"ר, ואמרתי לו "אתה מבין שכשאסיים בקרוב את קורס הטכנאים, אין לי לאן לחזור. אני הולך לחטוף בנ"מ כעת מכל הכיוונים.  ... אבל אני יודע, שראש מדור התשתיות מתוא"ר, מולו עבדתי עד כה – עומד לסיים את תפקידו.  האם אוכל לקבל את התפקיד הזה"? רמ"ח תוא"ר התלבט, זה תפקיד שמאז ומעולם עשו אותו רק אנשי צוות אוויר – אבל לאחר כיומיים התרצה, התקשר אלי והודיע לי שהוא מטפל בנושא, ופתח בחזית מלחמתית מול הנ"מ, שהבינו שהמהלך הזה הוא פרי יוזמתי ובלשון המעטה - לא ראו זאת בעין יפה
 
כך עשיתי עוד כארבע שנים מרתקות ביותר, בתוא"ר, בתחום ש"שחיתי" בו היטב ושהיה מאד קרוב לליבי.
 
עמדתי לפרוש לגמלאות בתחילת שנת 1991, החליף אותי בתפקיד רס"ן עודד שפירא, טייס - F-16 (בנו של הטייס האגדי והמהולל – דני שפירא) והתחלתי בכל מיני קורסי פרישה וחופשת פרישה, - ...  אבל, לקראת סוף שנת 1990, התחלנו לשמוע יותר ויותר את השם "סאדם חוסיין" (אני שמעתי עליו ועל כוונותיו, מהמודיעין עוד הרבה לפני כן, והתארגנו כבר בערך שנתיים קודם לכן על הכנות לתוקפנות שצפינו מהכיוון שלו – ובעיקר, להגנת הכור בדימונה), - על כל פנים, עודד שפירא נקרא בחזרה לטייסת, להתכונן לאפשרות ...  שלא  אפרט  כאן, ואני נקראתי מחופשת הפרישה שלי, לחזור לתפקידי הקודם, להכשיר את התשתיות לקליטת סוללות ה"פטריוט" ולהתכונן לתיקון נזקים, במידה והסקאדים יגיעו למקומות ."שהם אינם צריכים להגיע"
 
שוב, כמו אחרי מלחמת יום הכיפורים, מצאתי את עצמי "מעוכב שחרור", והפעם לכחצי שנה, בעקבות המלחמה שלא ממש הייתה - ... אבל אני יכול לומר, שתקופת המלחמה הזאת, - הייתה גולת הכותרת של כל השירות הצבאי שלי
 
למי שהיו לו את תעצומות הנפש לקרוא עד כאן, - אספר (והפעם בקצרה) על החיים שלי מעבר לצבא
 
כאמור, אחרי תקופת חצרים – אני התגרשתי, לא נשארתי לבד זמן רב, ואחרי קצת יותר משנה נישאתי בשנית (לציפי – שגם היא הייתה באותה העת קצינה בחיל האוויר) ונולדו לנו ביחד ארבעה ילדים. שני בני הזקונים שלנו, נולדו כבר לאחר שפרשתי לגמלאות, ותמיד הסברתי זאת בכך, שהיית גמלאי משועמם, שלא היה לו הרבה מה לעשות – אז עשיתי ילדים
 
ארבעת הילדים הללו הם בנוסף לילד הראשון שלי שנולד מהנישואים הקודמים). לאחר הפרישה לגמלאות, ואני בגיל 41-42, לקחתי לעצמי חופשה (אבטלה מרצון), בניתי לנו בית בעיר לוד ולאחר מכן מצאתי עבודה בחברת "טבע", גם כן בתחום תשתיות הבינוי. עבדתי בטבע כ – 15 שנים ויותר, עד שהגיע איזה מנהל חדש שרצה "לנקות את האורוות ולהחליף את הסוסים", וכך, "נבעטתי" החוצה בערך בגיל 57
 
האמת שהרגשתי רוויה מהעבודה ומהאינטריגות שליוו אותי בכל שנות עבודתי – ומאז אני "יושב" בבית (בית נוסף שבניתי בבאר יעקב כ – 10 שנים לאחר תום הבנייה של הבית בלוד – ובבית זה אני מתגורר עד עצם היום הזה), נהנה מהחיים, נוסע הרבה ומתעסק רק בנושאים בהם  אני מרגיש עניין – ויש לי הרבה נושאים שכאלה, כך שאני לא מספיק להשתעמם
 
הערת העורך (אלכס הרפז אוונס). זאביק שכח לציין שיש לי "אשמה" מסויימת בהקשר שלו עם ציפי – אשתו החמודה של היום. הוא הכיר אותה בתל נוף במסגרת עבודתנו המשותפת במדור תשת"ח במטה